<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' סעודה</h1>
<h2>דף לז.</h2>
גרסי' בפרק כל שעה הדובשנין והאסקרטין והסופגנין וחלת המסרת והמדומע פטורה מן החלה. ופירשו התם בגמרא חלת המסרת זה חלוט של בעלי בתים, והן חלות אפויות במסרת על ידי שמן כגון טיגון, ומפני שאין אפויות בתנור אלא במסרת נקראות חלת המסרת, ומסרת תרגום מחבת. והמדומע איכא מאן דמפרש כגון מים וקמח מדומעין, ואיכא [מאן] דמפרש מדומע היא תבואה שנתקנה ונפלה תרומה לתוכה נקרא דמע, והאי פירושא דייק ומסתבר. אמר ריש לקיש הללו מעשה אלפס הן, ור' יוחנן אמר מעשה אלפס חייבין בחלה והללו שעשאן בחמה. ודכולי עלמא בין לר' יוחנן בין לריש לקיש הרתיח ולבסוף הדביק חייב בחלה דלחמא הוא, כי פליגי כשהדביק ולבסוף הרתיח ריש לקיש סבר כמעשה חמה הוו ופטורי ור' יוחנן סבר אפילו הדביק ולבסוף הרתיח חייבין והללו שעשאן בחמה. וכתב רב אחא בשאלתות שלו דהרתיח ולבסוף הדביק הוה ליה כעין תנור והוה ליה לחם האפוי בתנור, אבל הדביק ולבסוף הרתיח דמי למעשה קדירה והיינו טעמא דריש לקיש, ור' יוחנן סבר לא שנא הכי ולא שנא הכי. ובעל הלכות פסק כר' יוחנן, והגאון ר' יצחק ורב אחא ז"ל פסקו נמי כר' יוחנן, והכין כתב הגאון בהלכות שלו דהלכתא כר' יוחנן, ואמר ואיכא מאן דפסק כר' יהודה דאמר אין לחם אלא האפוי בתנור בלבד, אבל מעשה אלפס לא שנא הרתיח ולבסוף הדביק ולא שנא הדביק ולבסוף הרתיח פטורין ואינו קרוי לחם ואינו חייב בחלה ואין אדם יוצא ידי חובתו בפסח ואין מברכין עליו המוציא. ואשכחינן עלה פירכא מהא דגרסינן בפרק החולץ [יבמות מ"א ע"א] והאי חלוט דקאמרינן מצה היא למאי הלכתא אמר רבא לומר שאדם יוצא ידי חובתו בפסח, אלמא אע"ג דחלטיה מעקרא כיון דהדר אפייה בתנור או באלפס לחם מיקרי ואדם יוצא ידי חובתו בפסח.
<h2>דף מט:</h2>
ונשאלו רבינו שרירא ורבינו האיי גאונים ז"ל, הא דאמור רבנן ששה דברים נאמרו בעם הארץ וזה אחד מהן אין מקבלין מהן עדות, מי שבא מהן להעיד על מתנה או על מכר או על חוב בקניין והוא אינו יודע לא לכתוב ולא לקרות שטר ולא דבר אחר, מי מקיימינן עדותו וקנה לו ללוקח אפילו ממשעבדי דהוה ליה סתם קניין לכתיבה עומד [ב"ב מ' ע"א], או דילמא מבני חרי גבי ממשעבדי לא גבי, דכיון שאין יכולין להעיד בשטר הויא לה עדות על פה, או אין מקבלין מהן עדות כלל, ילמדנו אדונינו. הכין חזינא שעם הארץ הוי בכמה פנים. ואפילו מי שקרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הוי עם הארץ, וכי האי קבולי מקבלינן סהדותיה ואע"ג דלא מזמנינן עליה, ורמי בר חמא אחמיר עליה דרב מנשיא כי רב מנשיא שמע שמעתא מפומיהו דרבנן וגרס ליה ורמי בר חמא הוא דלאו אדעתיה. ותניא [ברכות מ"ז ע"ב] איזהו עם הארץ כל שאינו אוכל חולין בטהרה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כל שאינו מעשר פירותיו. ובכי הדין עם הארץ איתמר אין מקבלין ממנו עדות, ולאו [ל]כל מילי שמטמאין על גב עם הארץ הואיל ובגדיו מדרס לפרושים, וכי היכי דתנן חברות [היכי הויא] במסכת תמורה, ותניא [חגיגה כ"ב ע"ב] נאמן עם הארץ לומר פירות הללו לא הוכשרו, ואין נאמן לומר הוכשרו אבל לא נטמאו. ולבסוף עקרוה רבנן להא מלתא דמקבלין עדות מעם הארץ, ואפילו לענין טהרות מקבלינן, משום דחיישינן לאיבה ושלא יפרושו ויצאו לתרבות רעה. דתניא [חגיגה כ"ב ע"א] אמר ר' יוסי מפני מה אמרו ביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן כל השנה כלה, שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו. ואמר רב פפא כמאן מקבלינן [האידנא] סהדותא מעם הארץ, כמאן כר' יוסי. וכל שכן לענין דיני ממונות שאין להחזירן כלל דילמא [יצאו לתרבות רעה]. מיהא מאן דאיתיה מפסולי עדות כגון גזלנין ומועלין בשבועות [סנהדרין כ"ז ע"א] ומחללי שבתות וכיוצא בהן, אי נמי עם הארץ שלא קרא כל עיקר ואפילו קרית שמע ולא שנה כל עקר ולא שמש תלמידי חכמים ואין בו דרך ארץ הא ודאי אין מקבלין ממנו עדות, הואיל וכבהמה הוא ופחות מעמי הארץ. דאמרי' [סוטה כ"ב ע"א] לא קרא ולא שנה עליו הכתוב אומר וזרעתי את בית ישראל [ואת בית יהודה] זרע אדם וזרע בהמה, והתם אמרי [קדושין מ' ע"ב] כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב, ואמר ר' יוחנן ופסול לעדות. האוכל בדרך דומה לכלב, ויש אומרים פסול לעדות, ואמר רב אידי בר אבין הלכה כיש אומרים. ובשביל [מי] שאינו יודע לא לכתוב ולא לקרות ולא לשנות דקא אמריתו עדותו בעל פה דמיא או היכא דאיכא קנין סתם קנין לכתיבה עומד. מאי ספיקא אית בהדא מילתא, אטו במכתב ומקרא תליא מילתא. אם נאמן הוא וראוי לעדות מה לי יודע לכתוב ולקרות מה לי אין יודע. אלא ודאי לא חתים עד דידע למקרי, לבר מגיטא שהקילו בהן חכמים ונאמנין, ומקרעין להם נייר חלק [גיטין ט' ע"ב] וממלאים את הקרעים דיו משום דבכתיבה תליא מילתא בגיטא. אבל בשאר שטרות מי שהעיד בקנין ואין יודע לא לכתוב ולא לקרות, מוסר דבריו לפני בית דין בין מומחה בין שאינו מומחה.
<h2>דף פה:</h2>
גרסינן בעירובין בפרק כל גגות העיר [צ"ב ע"א] יתיב רבה ור' זירא ורבה בר רב חנין ויתיב אביי גבייהו ויתבי וקאמרי שמע מינה ממתני' דיורי גדולה בקטנה, ואין דיורי קטנה בגדולה. כיצד גפנים בגדולה אסור לזרוע בקטנה, ואם זרע, זרעים אסורין וגפנים מותרין, גפנים בקטנה מותר לזרוע בגדולה. אשה בגדולה וגט בקטנה מתגרשת. אשה בקטנה וגט בגדולה אינה מתגרשת. צבור בגדולה ושליח צבור בקטנה יוצאין ידי חובתן, צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן. תשעה בגדולה ואחד בקטנה מצטרפין תשעה בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין. צואה בקטנה מותר לקרות קרית שמע בגדולה, צואה בגדולה אסור לקרות קרית שמע בקטנה. וגרסי' בפסח[ים] בפרק כיצד צולין מן האגף ולפנים כלפנים, מן האגף ולחוץ כלחוץ. אמר רב יהודה אמר רב וכן לתפלה, ופליגא דר' יהושע בן לוי דאמר ר' יהושע בן לוי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים.
<h2>דף קא:</h2>
גרסי' בפסחים יתיב רב חסדא וקאמר הא דאמרת שנוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן, כגון פירות ויין, אבל דברים שטעונין ברכה לאחריהם במקומן, כגון פת ומיני דגן אין צריך לברך המוציא, מאי טעמא לקיבעיה הדר, ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך. מיתיבי חברים שהיו מסובין וכו' עד אמר רב נחמן בר יצחק מאן תנא עקירות רבי יהודה וכו'. וקאמרי רבואתה הלכתא כרב ששת דתניא כותיה, ואע"ג דשני רב נחמן בר יצחק, לא סמכי אשינויא.
<h2>דף קג:</h2>
וקיי"ל דלא צריך לברוכי אכל כסא וכסא אלא אכסא קמא ואכסא דברכתא, ואי מימלך אימלוכי צריך לברך על כל כוס וכוס.
